הקהל שלכם לא רוצה הרצאה!

עניין של סגנון

למה הייתם מעדיפים להקשיב - הרצאה פורמלית יבשה או שיחת שולחן מאתגרת?

מה הייתם בוחרים לקרוא - מאמר אקדמי מלא נתונים סטטיסטיים או סיפור סוחף?
אני כבר שומעת איך המתוחכמים שבכם עונים לי: "זה תלוי מה המטרה שלי" או "אם נושא המאמר מעניינן אותי, אז אני אעדיף את המאמר". אני מכירה את התשובות שלכם 🤣 אבל הנה משהו מוזר: לא משנה מה רמת העניין שלכם בנושא, המוח שלכם תמיד יבחר בשיחת שולחן ולא בהרצאה פורמלית. למה?

כי זאת שיחה.

__________________________________

כאשר אתם משתמשים בשפת שיחה בהרצאה שלכם,

המוח של השומע חושב שזאת שיחה אמתית ומתחבר באופן פעיל יותר!

__________________________________

כאשר המוח שלנו חושב שזה חלק מהשיחה, הוא נכנס למצב של כוננות כדי להיות מסוגל להמשיך את השיחה ברגע הנכון. אתם בוודאי חוויתם את זה לא פעם כאשר ישבתם בהרצאה שממש רציתם לשמוע אך עדיין לא הצלחתם להתרכז. או האם קרא לכם פעם שלא יכולתם להתנתק מהספר והמשכתם לקרוא עד השעות הקטנות של הלילה? האם זה היה רומן עלילתי או ספר מדעי? תנו לי לנחש...

אז מה עושים בכל זאת אם הרצאות ונאומים שאנחנו צריכים ורוצים לעשות? יש חדשות טובות:

כאשר אתם משתמשים בשפת שיחה בהרצאה שלכם, המוח של השומע חושב שזאת שיחה אמתית ומתחבר באופן פעיל יותר! המוח שלנו רוצה שיחה. כאשר אתם מציגים בסגנון של שיחה, אתם שומרים על רמת ערנות יותר גבוהה במיוחד לקראת סופי המשפטים שלכם.

למה יש הרצאות פורמליות

אם כך, למה רבים מאיתנו מתפתים, בכל זאת, להרצות בסגנון פורמלי במקום פשוט 'לשוחח' על הנושא?

הסברים מקובלים, אך לא נכונים:
1. כי זה עושה רושם מקצועי יותר. שימוש במונחים מקצועיים ובמילים גבוהות עושה רושם שהמרצה נמצא ברמה הרבה יותר גבוהה מהקהל שלו.
2. כי מקובל לחשוב שזה יותר "הולם": 'נא להתנהג בהתאם'.

הסבר שלי (נכון, כמובן):

כי סגנון פורמלי הוא יותר סתמי, ולכן, מסתיר את זהות הדובר. כך, אנחנו מנסים להסתיר את חוסר ביטחון העצמי שלנו, את ההתרגשות, את פחד הקהל שלנו ואולי אפילו את חוסר שליטה מלאה בתכנים שאנחנו מציגים.


* כמובן, זאת הכללה קצת גסה ולפעמים אכן נדרשת התנהגות יותר פורמלית, אבל לרוב זהו תירוץ ולא הצורך האמתי של הרגע או של האנשים בקהל.


זה לא אתם, זה הם

בסופו של דבר, כל ההסברים הנ"ל לא קשורים לקהל שלכם. במקרה הראשון המרצה דואג לעצמו: איזו רושם הוא יעשה. במקרה השני, המרצה חושב על הקונטקסט אבל שוב דואג האם הוא מתאים למצב בו הוא נמצא. אך שימו לב: ההחלטה באיזה סגנון לבחור חייבת להיות תלויה בקהל שלכם.

לפעמים אני שואלת אנשים שסיימו להציג:
- איך היה?
ורובם בדרך כלל עונים:
- הרגשתי מצוין.
או
- הברכיים שלי רעדו מפחד, וכד'
מעט אנשים מתייחסים לחוויית השומעים. אבל, בסופו של דבר, ההצלחה שלכם נמדדת בחוויית הלמידה של מי שבא לשמוע אתכם. כל עוד אתם משתמשים בשפה וסגנון פורמליים, אתם דואגים כיצד אנשים תופסים אתכם. ברגע שתתחילו לדאוג לקהל, אתם באופן אוטומטי תתחילו להשתמש בשפה ושפת הגוף פשוטות יותר.

אז כל פעם שאתם מציגים משהו תשאלו את עצמכם: למה אני עושה את זה כפי שעושה. אם התשובה היא ש"כך אני מרגישה יותר נוח" או "כך כולם עושים כאן", ייתכן שאתם צריכים לשקול מחדש מה יתרום ערך רב יותר למי שבא לשמוע אתכם.


אז מה זה סגנון פורמלי ולא פורמלי?


פורמלי:

  • מילים גבוהות, הרבה ז'רגון מקצועי

  • דיבור סתמי אל החלל, בלי קשר למי יושב מולכם

  • שימוש בגוף שלישי: הם, אנשים...

  • התמקדות בתוכן ההרצאה

  • דיבור רציף והעדפה שלא יהיו הפרעות תוך כדי

  • קצב גבוה מהרגיל, קול חזק, טון אנרגטי

  • סגנון יותר סתמי שמסתיר את אישיות הדובר

  • שאלות ותשובות לאחר ההרצאה

לא פורמלי:

  • מילים פשוטות שמשתמשים בהם בשיחות יום יומיות

  • פניה ישירה לאנשים

  • שימוש בגוף ראשון ושני: אני, את, אתה, אתם

  • התמקדות בקשר עם הקהל

  • מאפשר לאנשים להגיב ומגיב אליהם בחזרה

  • טון דיבור רגוע יותר ומשתף, קצב רגיל, קול רגיל

  • שומר על הסגנון האישי של המרצה ומבטא את אישיותו

  • שאלות ותשובות תוך כדי ההרצאה


אתם יכולים לקרוא על כך יותר במאמר (באנגלית) בבלוג של קתי סיירה Creating Passionate Users

1 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול